התמקדות בתקשורת עם ילדים
"בילדותי כילדה לא רציתי שכל הזמן יכעסו עלי ושיגידו לי איך הייתי צריכה להיות או איך הייתי צריכה להתנהג. רציתי מישהו שבאמת יראה אותי, יכיר אותי מן הפנים ושיהיה לו איכפת ממני. המבוגרים סביבי, תמיד רצו שאהיה מישהי אחרת שמתאימה להם כדי שהם ירגישו יותר נוח." 
אם מצלמה נסתרת הייתה מלווה אותנו בהתנהלות בחיי היומיום שלנו במשפחה ובעיקר מול הילדים, לרוב היינו מגלים כי אנו מגיבים אוטומטית מתוך דפוסים קבועים המתנהלים במשפחה בחיי היום יום.
היינו שומעים משפטים כמו: "תמיד אתה עושה…" "אתה אף פעם לא מקשיב למה שאומרים לך.." "נמאס לי כבר…" "למה אתה לא עושה בפעם הראשונה שאני מבקש/ת ממך…" משפטים אלו מלווים לרוב בשפת גוף ואינטונציה כועסת, מאשימה ועוינת.
מחקרים מוכיחים ששיפוטיות יתר, האשמה ועוינות גוררים אחריהם עוד כעס ותחושות חוסר אונים של שני הצדדים לעיתים עד כדי איבוד שליטה. כל אלו הם דפוסי התנהלות המביאים להחרפת היחסים ולא לשינוי הרצוי.
כדי לקיים מערכת יחסים חיובית המחזקת את הילד ואת הדימוי העצמי שלו, כדאי לנהל שיחות מתוך מקום אמפתי ומכבד את צורכי ההורה ואת צורכי הילד גם יחד.
חינוך ומשמעת בנויים על כבוד הדדי ואמפתיה לאחר גם בזמן קונפליקט. ההורה שיכול להכיל את כל החלקים בפאזל הרגשות והתחושות של מערכת היחסים בינו לבין הילד, יכול לנהל את הקונפליקטים המתעוררים ולווסת את מצבי ההצפה שאנו חווים .
כדי לדבר עם ילדים ולהביא שינוי בדפוסים, עלינו לחוות כלפי הילד יחס של כבוד, קבלה ללא תנאי, איכפתיות ועדינות. טוב יהיה אם נוכל להתייחס אליהם בדרך שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו כשהיינו ילדים.
בזמן כעס וקונפליקט קל מאוד לראות את השלילי, להבחין בשיער הלא מסורק או בפנים המלוכלכות או במה שהילד לא עשה… ולהיות שיפוטיים. הסתכלות אמיתית בהם מאפשרת להסתכל מעבר לחיצוני, ולראות את החלק בהם שהוא פגוע, כועס, חלש או מתמרד. ואז לגייס בתוכנו רכות ואמפתיה. כן, זה אינו קל כלל ועיקר…!
תהליך התמקדות מתרחש כאשר המבוגר מנהל שיחה שכוונתה להבין את מה שמניע את ההתנהגות המוחצנת, דרך הזמנת הילד לספר את כל הסיפור ואת התחושות המתלוות לכך במרחב לא שיפוטי, מתעניין וסקרני.
מהניסיון והידע שלנו זה דורש "שריר רגשי" חזק ויכולת לא להיגרר לפרובוקציות של הילד. לכולנו יש את אותו צורך אנושי בסיסי, שיראו אותנו, שיקשיבו לנו, שיקשיבו למסר שנמצא מתחת לתוכן ולמילים הנאמרות. הילד שאינו יכול לבטא צורך זה במילים, מבטא אותו דרך ACTING OUT שמתפרש כחוצפה, התנגדות או חוסר משמעת.
דנה, בת 12, הגיעה לטיפול בשל היותה שקטה ומתבודדת בבית הספר. במפגש הטיפולי המבוסס על עקרונות ההתמקדות התגלה שהיא תמיד רק רצתה שיקבלו אותה בדיוק כמו שהיא עם כל מגוון הרגשות שלה. גם עם כעס, גם עם עצב, וגם עם שמחה ואהבה. היא רצתה לדבר על כל הרגשות שלה ולא להעמיד פנים שהיא מאושרת תמיד, כשבאמת לא הרגישה כך.
היא רצתה להיות היא, טבעית ושיאהבו אותה. היא הבינה שכל אלו מסביבה רצו שהיא תעמיד פנים.
לאט לאט, הילדה הקטנה חשבה שהדרך היחידה שיאהבו אותה זה להעמיד פנים גם כן. היא למדה להתאים עצמה לסובבים אותה. להיות שקטה ומתבוננת ולחייך כשצריך, גם אם לא רצתה לחייך. בפנים, לעומת זאת, היא ידעה שעצוב לה ולא היה לה למי לספר על העצב הזה. עם הזמן ובעקבות הטיפול דנה למדה והבטיחה לקול הקטן והשקט הפנימי שלה: " יום אחד אקשיב לך בדיוק כפי שאתה רוצה שיקשיבו לך" …
אז איך מקשיבים לילדים?
כהורה, מבוגר או אחר משמעותי הקשב לילד ממקום אכפתי ואמפתי, שמתעניין בסיפור גם אם יש קונפליקט בינכם. שאל את הילד אם הוא יכול להרגיש את החוויה של "____" (עצב, כעס, שמחה) בגוף.
ואז שאל: "מה המקום הזה רוצה לספר לנו עוד עכשיו?" זה הדבר החשוב ביותר.
כך אנו עוזרים לילד להתחבר עם המקום המיוחד בתוכו שיש לו את התשובות המיוחדות לו.
נוכל עוד לשאול את הילד אם זה בסדר בשבילו להיות לרגע עם המקום הזה שמרגיש עצוב, כועס, שמח , ואולי גם לשים את היד שם בעדינות ובידידות.
המטפל, הגננת, המורה, ההורה שלמדו את קורס ההתמקדות לומדים מיומנויות של ניהול העולם החוויתי שלהם, לומדים להקשיב לסיפור על רבדיו, לעשות פינוי מרחב, להזיז מחסומים בהקשבה להגיע לתובנות ולפתור בעיות ביום יום ואת כל אלו לומדים לעשות גם עם הילדים.