"אמאל'ה כלב"!

---

הדרכת הורים- איך להתמודד עם פחד של ילדים – "אמאל'ה כלב"
אני מנסה לשמור על כושר, ומפעם לפעם יוצאת לשם כך להליכה בשעות הערב. כן, זו הצהרה גרנדיוזית שאינה עומדת תמיד במבחן המציאות. כדי לתת לה כוח אני לוקחת עימי את שון, הכלב שלנו כמלווה קבוע. הוא היחיד ששמח מיד כשהוא רואה את נעלי ההתעמלות שלי יוצאות מהמגרה…
לא אחת כשאני הולכת עם שון קורה שבאים מולנו ילדים בגילאים שונים. לפעמים הם לבד ולפעמים עם ההורים. הם עסוקים במחשבות, פעולות משלהם ואז משהם מבחינים בי עם הכלב הם קופצים בבעתה הצידה "אמאל´ה… כלב!", "איזה פחד, כלב".
נחשו מה התשובה התמידית של ההורים… כן, אני מניחה שניחשתם: "אל תפחד, חמודי" "מה אתה פוחד, זה בסך הכל כלב" "תראה איזה כלב חמוד, הוא קטן…" בפעם האחרונה פגשתי באב יצירתי במיוחד, שהעלה חיוך גדול על פני…הפעם אל תנסו לנחש …
"מה אמרתי לך להגיד כשאתה רואה כלב?" וביחד הילד והאב אומרים : "כלב בן….כלבה!" צחקתי לעצמי על היצירתיות וחשבתי, אז באמת כמי שעוסקת בהדרכת הורים איך כדאי לענות לילד שפוחד מכלב?! מה התשובה שתסייע לילד הפוחד?
בואו נפתח את הנושא הזה.
"אל תפחד" ברור לכולנו שלא עוזר כי הרי הפחד כבר שם! זה כמו שאתם מספרים לחבר/ה שאתם דואגים ל… והוא אומר אל תדאג, יהיה בסדר. מה זה אומר שבאמת תפסיקו לדאוג ואופס… הדאגה נעלמה?
אז, אל תפחד לא רק שלא עוזר, לדעתי הוא רק מתסכל את הילד.
ואולי התשובה "תהיה גיבור אתה גדול…!" תעזור?
לא במיוחד. הרי זה מעביר מסר סמוי לילד: אתה מתנהג עכשיו כמו תינוק, אתה חלש… אתה לא… ואם אני מנסה להבין מה עובר לו (לילד) בראש אני מניחה שזה משהו בכיוון של  "אוף, עוד פעם לא הצלחתי להתגבר, איזה פחדן אני…"
אני בטוחה שאף אחד מההורים לא רוצה להעביר את המסר הזה לילד שלו ושהכוונות של כולנו ההורים טובות, אנו מתכוונים לעזור לילד להתגבר.

אז באמת מה יכול לעזור במצב הזה?

בטכניקת ההתמקדות אנחנו משתמשים בהקשבה ייחודית. הקשבה עם תשומת לב ספציפית לחווית הגוף ברגע של פחד, במקרה הזה מהכלב. למה הכוונה? ושוב, אז מה כדאי לומר?

מה דעתכם על "אתה שם לב שיש שם פחד…" וכדאי להצביע לעבר הגוף
או
"יש שם פחד, עכשיו בגוף…"
או
"משהו שם פוחד מהכלב עכשיו" וכדאי תמיד להשאיר אפשרות לילד לאשר או להכחיש.
או
"חלק ממך שם מרגיש פחד מהכלב עכשיו…" בדגש על חלק ממך
ואולי אפילו תרצו להוסיף "אתה רוצה לספר לי עוד על זה?" זו הזדמנות לפתוח בפניו את האופציה של להמשיך לספר (אל תדאגו גם אם לא יעשה כך מיד). ואם הוא יענה נוכל להמשיך בכוון של
"כמה גדול הפחד שם עכשיו?" ענק, גדול, בינוני או קטן…
ו"איפה אתה מרגיש את זה בגוף?"
ו"כמו מה זה מרגיש שם, הפחד הזה?"

בוודאי אתם שואלים אז מה ההבדל, או איך זה עוזר?

כל אלו מכוונים להביא תשומת לב והקשבה ייחודית לחוויה שהתעוררה. לא להתעלם ממנה, לא להכחיש אותה, וגם לא להזדהות איתה.

1. זה מאפשר הפרדה בין הילד המתבונן בכלב ובין תחושת הגוף. כשאנו מתייחסים כך לתגובת הילד, הוא אינו מוצף על ידי הפחד. אנחנו בעצם יוצרים הפרדה בינו לבין תחושות שהוא חווה. אנו עוזרים לו לחוות את עובדת היותו ישות נפרדת מרגשותיו וחוויותיו, כדי שאלו לא יציפו אותו.

2. בתגובה זו אנו  מסבים את תשומת לב הילד אל הגוף. עכשיו התעורר שם פחד, רק בחלק מסוים בגוף. לעומת המשפט אני פוחד- שהופך את כל הילד לפחד, המשפטים שהוצעו יוצרים גבולות של מקום לפחד.

3. בתגובה זו ניתנת אפשרות לילד לחוש שיש מבוגר שמקשיב לו. לא פוסל את הפחד, לא מבקר את הילד ולא דורש ממנו מאום… הם ביחד שמים לב שהנה התעורר שם משהו וזה בסדר לחוש פחד, זו אחת מתכונות היסוד של כל בן אנוש. .פחד הוא רגש לגיטימי וכולנו פוחדים.

כשאנו מלמדים זאת בקורסים אצלנו במרכז הישראלי להתמקדות, אנשים בתחילה נוטים לומר שזה מלאכותי להגיב כך. זה לא טבעי.
נכון, אבל זה עוזר. ובמשך הזמן אם נתמיד זה יהפוך לחלק מהשפה הטבעית המקובלת. כלשון המשפט Fake it till you make it .

נסו ותווכחו בעצמכם.

אשמח אם תוסיפו תגובות המלמדות על התנסויות, בתחתית העמוד.

הכותבת: בלהה פרולינגר